האם נגזר דיננו לסכלות נצחית?
לא מכבר יצא לאור בעברית, בתרגום חדש, ספרו של דזידריוס ארסמוס, שבחי הסכלות. בספר זה, הנכתב כנאום של אלת הטיפשות, היא מונה את שלל טיפשויותיהם של בני האדם ומשבחת אותן על שבזכותן מצליחים בני האדם. ישנם הטוענים כי לאמתו של דבר, המסר של הספר הוא כי כולנו כסילים שאינם יודעים ומכירים את מציאות חייהם, ובעניין זה אין הבדל בין החכמים לטיפשים ובין הבורים ללמדנים. ארסמוס נחשב מאז ומתמיד לאחד מענקי הרוח של הרנסנס, וספרו נחשב מאז מועד כתיבתו ועד היום לאחד מספרי המופת הקנוניים של המערב, ולחו אכן לא נס גם במלאת לו למעלה מ-500 שנה.
הוצאתו לאור המחודשת של הספר מעלה בזיכרון את דמותו ורעיונותיו של החכם האתונאי הקדמון, סוקרטס, אשר חי לפני כ-2500 שנה, ואשר אף הוא נחשב לאחד מענקי הרוח של המערב. ידוע ציוויו: "דע את עצמך", וטענתו כי בסופו של דבר, ולאחר חקירותינו את עצמנו, כל שאנו יודעים הוא שאיננו יודעים דבר; ואילו הבור הוא מי שחושב כי הוא יודע דברים שונים. אולי אפשר להעניק לסוקרטס כוונת-מה, שלפיה שומה עלינו לחקור את עצמנו כדי לנסות ולהפחית במקצת בורות זו.
מנגד, ניצב חכם הרוח של המזרח, סידהארתא גאוטמה, או בכינויו המוכר בודהא, שחי מעט לפני זמנו של סוקרטס. אף בודהא, כסוקרטס וכגיבורת ספרו של ארסמוס, קבע כי בני האדם בורים, וכמוהם התמודד עם בורות זו. עם זאת, בשונה מהם ביטא תפיסת עולם אופטימית ביסודה, שלפיה אפשר להפחית את בורותם של בני האדם ובמקרה המיטבי אף לבטלה כליל (זאת עשה כדי להפחית את סבלם של בני האדם). תכלית מעשיו הייתה לגרום לו עצמו ולסובבים אותו להתעורר מאשליית קיומם ומבורותם, ומכאן כינויו בודהא (בלשון סנסקריט "זה שהתעורר").
על רצף האמונה ביכולתם של בני האדם להפחית את בורותם ניצבות, אפוא, שלוש אפשרויות שבאו לידי ביטוי בדבריהם של ארסמוס, סוקרטס ובודהא: מכאן פסימיות נוסח אלת הטיפשות בספרו של ארסמוס, מכאן האופטימיות שבדברי בודהא, ובתווך גישתו הפסימית/מתונה של סוקרטס.
מיהו משלושתם, הצודק והרלוונטי היום עבורנו?
תמיר דובי עורך וכותב ביוגרפיות וסיפורי חיים.
